הילדה שהייתי –
נמנעה.
נמנעה מלהירשם לחוג ריקוד,
נמנעה מללבוש בגדי ים,
נמנעה מלהתלבש כמו שבא לה.
נמנעה – עד גיל 46.
כן, רק אז העזתי לפרוץ את המחסום הזה.
לא בגלל מישהי שאמרה לי שזה בסדר,
ולא כי מישהו החמיא לי.
כי במשך שנים, החומות האלה ישבו חזק בתודעה –
והחלטתי שאני פשוט לא יכולה להתגבר על זה.
אז פניתי למקומות אחרים.
תחומים שבהם יכולתי להרגיש טובה,
להרגיש שייכת, שולטת, חזקה.
שיחקתי כדורסל. שיחקתי כדורגל.
התחריתי בהנפת כדור ברזל.
חיפשתי את עצמי דרך כוח –
דרך הצלחות, דרך הישגים.
הרגשתי “גדולה”.
במימדים.
אבל אם תראו תמונה שלי אז –
תבינו שמעולם לא הייתי “גדולה”.
זה היה פשוט מבנה גוף.
רגליים לא דקיקות, אבל חזקות.
מבנה גנטי, טבעי, אמיתי.
אבל החברה?
היא כתבה עבורי נורמה.
מי שרוצה לרקוד – צריכה להיות “רזה”.
מי שרוצה ללבוש ביקיני – צריכה “להיראות כמו בת דמות מהפרסומת”.
ואני?
האמנתי לה.
אז מצאתי לעצמי “חוגים” שמתאימים לי.
מבלי הרבה הסברים.
אף אחד לא שאל למה בחרתי דווקא בהם –
אבל אני ידעתי:
זה המקום הבטוח שלי.
המקום שלא ידרוש ממני לחשוף את הגוף,
ולא יכריח אותי לעמוד מולי.
