השתחררתי מהצבא עם החלטה ברורה:
אני עושה שינוי.
כל הקילוגרמים שעלו במהלך השירות –
אני הולכת להוריד אותם.
כמה שיותר מהר. כמה שיותר חזק.
התחלתי בדיאטת כרוב.
מנה אחת ביום.
תפוח.
סלט עם טונה.
וזהו.
מי בכלל ידע אז מה זו תזונה נכונה?
מי דיבר על איזון, על הקשבה לגוף, על תהליך?
רק מספרים.
רק ירידות.
רק רצון להיעלם קצת פחות.
המשכתי באירובי.
רץ לי הדופק, אבל הלב נשאר רעב.
והמשקל?
התחיל לרדת.
קילוגרם אחרי קילוגרם.
הצלחתי כמעט להוריד את כל מה שעלה.
אבל זה היה זמני.
זה תמיד זמני כשזה בא ממקום של מלחמה.
החזקתי אולי שלושה חודשים.
ואז זה חזר.
כאילו הגוף אמר לי:
את לא יכולה להחזיק אותי בכוח לנצח.
אם לא תאהבי – אני אחזיר.
אם לא תזיני – אני אזעק.
וזה מה שקרה.
עליתי הכל בחזרה.
כמו בומרנג של אכזבה.
כי עוד לא באמת שחררתי.
לא את הפחד.
לא את הדימוי.
לא את היחס שלי לעצמי.
השירות נגמר.
אבל המלחמה הפנימית –
היא רק התחילה.
